THE CYBERPUNK DESIGN STUDIO

זמן|מרחב|קצב חיים

נעה סולומון

gmail.com(שטרודל) noasolo

פרויקט זה מציג נתיב ההאטה שיהיה חלק ממרחב דיזינגוף סנטר, נוכל להרהר על נכונותה של המציאות. נתיב המאפשר בריחה מקצב ההליכה והסתכלות מהצד על המהירות. הוא מקדם סיטואציה של הליכה איטית, ישיבה, תצפית, שיח בין הבוחרים ללכת בו. הוא מקיים פרובוקציה ניגודית בין איטיות למהירות, הוא מאפשר לחשוב ולשים לב לסביבה מעבר להגעה אל היעד הבא. נתיב ההאטה מאפשר לנו לחזור לזמן הפנימי, הטבעי.

 

החברה האנושית חווה במאות השנים האחרונות האצה הולכת וגוברת של קצב החיים, אשר מייצרת סוגי זמן חדשים. ניתן להגדיר שלושה סוגי ״זמן״:

זמן טבעי מוכתב לנו על ידי תופעות טבע- שעות היום, הלילה, עונות השנה.

זמן מכני, מוכתב לנו על ידי אמצעי מדידת זמן כגון השעון. באמצעות זמן מכני ניתן לקצוב זמן לכל פעולה, להכתיב סדר יום, למנות שעות עבודה, לקצוב הפסקות ושעות שינה ועד קביעת לוחות זמנים של אמצעי תחבורה. יתרה מכך: המצאות כמו אור מלאכותי, רכב, מטוס, אינטרנט, מיקרוגל, מקצרות תהליכים, מזרזות פעולות ושמנות תפיסת זמן. בנוסף, התפתחה התקשורת המיידית בין 16אדם לאדם ונוצרה יכולת התיאום של קבוצות גדולות של אנשים. בחלוף הזמן, האדם הופך מדויק ואובססיבי יותר, מגביר את קצב החיים ומדרבן את פיתוח תהליך ההאצה.

מנגד לזמן המכני עומד הזמן פנימי, אשר מוכתב מהיכולות הפיזיות הבסיסיות של אדם. הוא מושפע (באמצעות אבולוציה של מליוני שנים) מהזמן הטבעי. למשל, המצב האופטימלי לאדם הוא שינה של 7-8 שעות בלילה, ואכילת 3 ארוחות ביום, ככל שיחרוג מכך האדם יפגע מצבו הפזיולוגי עד שיקרוס. כך, הגוף שלנו באמצעות יכולותיו ומגבלותיו מהווה את הבסיס של קצב החיים.

 

המצאת הנורה הכניסה לחיינו את המושג ׳אור מלאכותי׳ ובכך קבעה מחדש את סדר היום. עד אז, שעות האור הטבעי הכתיבו לנו שעות עבודה, פעילות, וערנות. הנורה, איפשרה להאריך את היום באופן מכני, היא בעלת השפעה פזיולוגית על האדם,  ביכולתה לשבש תהליכי שינה וערנות. עם המהפכה התעשייתית והקמת מפעלים, נבחנה פרודוקטיביות של עובדים ביחס לכמות הייצור בפרק זמן מסוים. ברגע שבעלי מפעלים הפנימו את המשוואה ״זמן= כסף״ הם הפכו להיות אדוניו הבלעדיים של זמן השעון, ואסרו על העוברים לענוד שעון. המשוואה הזו הפכה לבעלת משמעות בלתי מעורערת המכתיבה את בסיב העולם התעסוקה.

 

התחבורה הממונעת, הביאה לקיצור זמני ההגעה שלנו בין יעדים, אם זה ערים או אפילו מדינות, הטכנולוגיה עתידה לבטל את המושג ״מרחק גאוגרפי״. מצד שני, באופן פרוקסלי, נוכל לבחון את בעיית הפקקים שאנו מייצרים. אנו צמאים לנוחיות הכרוכה בנסיעה ברכב הפרטי, שאינו תולה את זמננו בשעות הגעה של תחבורה ציבורית, ומיקום נקודות איסוף, ויחד עם זאת קצב הגידול ברכישת מכוניות פרטיות עולה ומעמיס את הדרכים באופן שגורם לאנו לעמוד בפקקי ענק שגורפים שעות שזמננו.

 

השימוש באינטרנט מנגיש באופן מיידי את עולם הידע, ומייעל באופן משמעותי את עולם התקשורת. אפליקציות, גלישה אינטרנטית וצ׳אטים זמינים לנו תמיד והופכים אותנו למחוברים באופן רציף, עד שהשעבוד אליהם הופך ללקות. איננו נזקקים לשימוש ביכולות פיזיות על מנת להשיג דברים, ולבצע פעולות, כפי שנזקקנו בעבר.

 

ג׳ודי וייסמן בספרה “pressed for time”, בוחנת פרדוקסים שונים בעניין התלות בזמן. אם נסתכל אל העבר, אל העידן שלפני האינטרנט, המצאות כמו מדיח כלים או מכונת כביסה, נועדו להקל עלינו ולשחרר אותנו מבזבוז שעות על שטיפת כלים או בגדים. מה שקרה בפועל, הוא שבמקום לכבס פעם בחודש, סטנדרטים חברתיים חדשים  שמגיעים בעקבות חידושים , מכתיבים במקרה הזה רמת הייגינה חדשה, וגרמו לנו לכבס פעם ביום-יומיים, ולהשתעבד למכונת הכביסה.

למרות הציפייה מהפיתוחים הטכנולוגים לייעל את תהליכי העבודה המודרניים ובכך לשחרר אותנו מהתלות הכובלת בזמן ולהעניק לנו חופש חסר תקדים, באופן פרוקדסלי דווקא האמצעים הטכנולוגיים שהיו אמורים לבשר את עידן ״קץ העבודה״ ו״מהפכת הפנאי״ שתגיע בעקבותיו, הפכו במקרים רבים למקור של מחויבות ולחצים בלתי פוסקים. אוכלוסיות רבות עובדות סביב השעון, המערכת החברתית שבנינו מכתיבה לנו מושג כמו ״אני עסוק- משמע אני קיים״. התחושה היא שככל שיש לנו פחות זמן פנוי, כך החיים מלאים ומשמעותיים יותר. עומס ועיסוק מתמיד הפכו לערך מוסרי וחברתי, לסמל סטטוס, ככל שאנו עסוקים יותר כך אנו נתפסים כמוצלחים ואפילו מאושרים יותר.

 

הפיתוחים הטכנולוגיים הולכים ומגדילים את הפערים בין הזמן הפנימי, לזמן המכני. היכולות הפיזיות של האדם אינן משתנות לאורך השנים, הטבע מכתיב אותם, לכן הזמן הפנימי, כל עוד אינו תלוי בפיתוחים פוסט-הומניסטים, לנצח ישאר קבוע. עם זאת, פיתוחים טכנולוגיים חדשים כביכול מקלים עלינו, מאיצים את קצב החיים, ואנו נשאבים אליהם בלי לעצור ולבחון את השפעותיהם ונכונותם. האדם מאבד לאט לאט קשר עם הסביבה הטבעית, המרחב הפרטי והאנשים הקרובים אליו. אנו משתעבדים לעבודה ומתרחקים מהמשפחה. בנוסף, אנו מאבדים קשר עם המושג ׳מאמץ פיזי׳, אנו מרותקים לכסא ולמסך לעומת עבודת הכפיים שהכרנו בעבר.

 

כיום ישנן תנועות האטה כמו ״תנועת  המזון האיטי״ ו״דיגיטל דיטוקס״  שצצות כמו פטריות אחרי הגשם וקוראות לחסידיהן להתנגד באופן אקטיבי לקצב המטורף של החיים באמצעות טכניקות להשבת הזמן הפנימי כמו ויפאסנה, מדיטציה, יוגה, עבודה חקלאית , בילוי בטבע, התנתקות יזומה לפרק זמן מהטכנולוגיה, או למרבה האירוניה, שימוש באפליקציות למכשיר הנייד שנועדו לסייע לנו להאט ו״לקחת נשימה״.

גם באומנות ישנן תגובות ביקורתיות להאצת החיים, “A slow walk for long play”  של אוהד פישוף, הוא מיצג בו הוא חוצה את גשר לונדון בהליכה מאוד איטית ובכך מוחה נגד המהירויות והמקצבים השונים של החיים העירוניים, כלי רכב, הולכי רגל, רכבות, מטוסים, מים, סירות ומבנים. לקח לו 9 שעות, 43 שעות ו-25 שניות. אוהד טוען כי הליכה טבעית היא הדרך הפשוטה ביותר להנכיח את הזמן החולף.

 

עוד הרבה לפני מהפכת המידע, בשנת 1903 נדרש גיאורג זימל לנושא הזמן בהקשר לערים גדולות. הוא מתאר את העיר, כמקום שבו מתרחשת תנועה מהירה באופן תמידי, ותחלופה בלתי פוסקת של גירויים פנימיים וחיצוניים, כגורם לעלייה של הפעילות העצבית, ותגובות אינסטנקטיביות אי-רציונליות. האדם, ככל שנחשף ליותר התרחשויות, נעשה יותר אדיש למתחולל סביבו, ובכך מתרחק מהנפש שלו, מהרגשות.

״היחסים והעניינים של תושב המטרופולין הטיפוסי הם רב-גוניים ומורכבים, וכל זאת בראש ובראשונה הודות להתקבצות אנשים רבים בעלי אינטרסים שונים, שהיחסים ביניהם יוצרים יחד אורגניזם כה רב-איברים, עד שללא דייקנות מוחלטת בהבטחות ובביצועים כל המבנה היה מתמוטט בתוהו ובוהו אדיר. אילו החלו לפתע כל השעונים בברלין לזייף, ולוּ רק בטווח שעה אחת, היו חיי הכלכלה בפרט והתנועה בכלל נהרסים לפרק זמן ממושך.

לכך מתווסף כנראה גורם חיצוני: המרחקים הגדולים שהיו עשויים להפוך את כל ההמתנה [במקומות] וההגעה [למקומות] שלא לצורך לבזבוז זמן שאי-אפשר לעמוד בו״.

כך מעצים גיאורג זימל במאמר ״העיר הגדולה וחיי הנפש״  את האחיזה הבלתי נתפסת של האדם בזמן המכני. אנו בונים סביבנו מערכת חברתית- כלכלית- פסיכולוגית, שאיננה תתקיים בלי הזמן המכני.

 

דיזינגוף סנטר כמרחב פיזי מושפע מקצב החיים, בעתיד הקרוב הוא יושפע בגודלו ויכולתו להכיל כמות אנשים מסוימת, שכן, קצב ההליכה וההתרחשות בו מואץ. הסנטר יתאים את עצמו לקידמה הטכנולוגית ויפתח את המיידיות בכל הקשור לתרבות הצריכה וכך יתרום לפיתוח ההאצה.